הם יושבים על השטיח ומשחקים. לפחות, כך זה נראה מהצד.
במבט על פניהם של הילדים זה נראה אחרת.
זה שלי? (צעקות ברקע)
אמאאאאאאא…… (היסטריה)
לפי ז'אן פיאז'ה, פסיכולוג שוויצרי, המשחק מאפיין את התפתחות החשיבה של הקטנטנים, והוא מתחלק בשלושה שלבים המקבילים להתפתחותו השכלית של הילד:
שלב המשחק החושי-תנועתי (השלב הסנסו-מוטורי)
עם תחילת ההתפתחות, ועד לגיל שנה וחצי, לומד הילד להשתמש בגופו, להניע את ידיו, לתפוס ולקחת, להושיט, לזרוק, למלמל ולצחוק… המשחק של הפעוט כולל חיקוי פעולות שמבצעים המבוגרים סביבו. בשבילו – זוהי הנאה, זהו העולם כולו, בעיניו…
שלב המשחק הסמלי
מגיל שנה וחצי ועד לגיל שבע המשחק הוא משחק סמלי. כלומר, הפעוט משחק ב'כאילו' כשהוא משדרג
את פעולות החיקוי לדרגה של דמיון ממש. הקטנים 'אוכלים' ו'שותים' בשלב הראשון. אחר כך הם 'מאכילים' ו'משקים' את הבובה והדובי… כל אלו הם משחקים סמליים, משחקי דמיון. עם השנים הם אפילו לומדים לשתף את החברים במשחק, ולהרכיב סצנות של ממש: הבובה חולה, אמא לוקחת אותה לרופא וגם קונה לה תרופה…
שלב המשחק החברתי
בגיל בית ספר יסודי לומדים הילדים לשחק משחקי חברה, שמבוססים על כללים להם מצייתים כל השחקנים. בהפסקה, ולא רק, פורחים משחקי הדגל, החבל, הגומי והקלאס, לצד תחרויות שונות. בסופו של דבר המשחקים מותאמים לרמה של הילדים בגיל בו הם נמצאים, ועוזרים להם לפתח את הכישורים הפיזיים, לדמות התמצות בסיטואציות שונות ולציית לכללים ולחוקים. אם שברתם את הכלים – לא משחקים… נחזור לכותרת? בואו, ננסה לנתח אותה.
משחקים כאן???
כשילדים משחקים, הם לא משחקים נטו! הם לומדים את העולם, הם משתמשים ביכולות שלהם ומדמים מציאות של ממש.
מי פה משחק? ומתי בכלל יש לילדים זמן לשחק, הם הרי עסוקים בדברים האמיתיים!!!
